1. סטפן קרי בעיגולים: מה שהעיגול יותר גדול – משם הוא קלע יותר!

הנה כל העונה של סטפן קרי בעיגולים:

play

2. למה אני שונא את הספארס?

(זה ניכתב אחרי שהפוסט כבר פורסם: ברגע זה מאמן הגריזליס דייויד פיסדייל קרע את השופטים. הוא אשכרה האשים אותם בהפסד. "הספארס זרקו 18 זריקות תחת הסל וקיבלו 35 שריקות פאול". לדבריו "ממפיס זרקה פי שניים תחת הסל וקיבלה חצי מהפאולים". הוא עזב בדפיקת אגרוף את שולחן מסיבת העתונאים. זה יעלה לו במאה אלף, אבל הוא אמר את האמת, שכתבתי אותה ל-פ-נ-י  שהוא אמר אותו דבר)

(לא בא לכם להתחיל לבכות?)

אעשה זאת בקיצור. בגילי לא כדאי לי להתחיל לכתוב ספר. או לקנות בננות ירוקות. אז בקצרה:

1. ראיתם את הפלח מאמן? כשהתוצאה שווה או קרובה, הוא יושב על כסאו אילם כמדוזה. כשהם מובילים ב-22 נק' נגד הממפיס הוא קופץ מכסאו, צורח הוראות, עושה רושם שהוא יודע מה הולך וצועק על שחקניו כאילו הם עומדים להפסיד. אבל אני גם לא אוהב את  העובדה שהוא החל להתלבש כבנאדם. פעם הוא היה קונה את החליפות ב'וולמארט' ו'טארגט'. היום הוא כבר קונה אותן ב'מייסיס'. אגב, לפני וולמרט וטארגט, זה היה שוק פשפשים. הוא גם החל לענות למראייניו כמו בן אדם שפוי. אהבתי אותו הרבה יותר כשהיה מקסימום רבע נורמלי.

2. פאו גאסול. הראיתם אי-פעם שריקה נגדו שלא מלווה בהרמת ידיים, חיוך שטני מלא ליגלוג על השופט שהעז לשרוק משהו נגדו? עוד לא היתה שריקה אחת – ולו גם אחת!!! – שהוא לא הגיב עליה בחיוכו המגעיל, הסטנאפטי, היהיר, והמשפיל. וכשהוא קולע שלשה? זרועו נשארת מורמת לעשר שניות כדי שכל העולם יראה את הזרוע שעשתה זאת. ברגעים כאלה בא לי לכרות לו אותה. זוהי הצדעה כמו של הנאצים רק יותר גבוהה (כפי שעשה עם השלשה שעשתה 75-88). אני מקווה רק שגולשים לא יתחילו לכתוב כאן שאני משווה אותו לנאצי.

3. האנטיפטיה של הספארס מדבקת. כל שחקן חדש שמגיע נידבק בה. הערב, בסוף הרבע הראשון, וינס קרטר וקייל אנדרסון דחפו אחד את השני. האשמה היתה באנדרסון הצעיר ללא ספק. בסדר.  וינס נתן בצעיר מבט האומר "אתה לא ניכנס לעימות עם שחקן הנמצא בליגה כמעט 20 שנה". ומה עשה קייל? תקע בוינס את אותו מבע חייכני מלגלג ומשפיל, מהסוג של פאו גאסול. כיצד הוא מעיז? כיצד הוא מעיז להסתכל ככה על וינס קרטר, ולחייך בסטנאפ'תית כזאת?  בסרקזם ועוקצנות כזאת? אפסון כמוהו חייב לעמוד דום כשהוא ניתקל באגדה כמו וינס קרטר. כיצד מעז הוא להראות חוסר נימוס ודרך ארץ מול שחקן ואישיות כקרטר? אילו הייתי פופוביץ' הייתי לוקח טיים-אאוט ומכניס לו באבי-אביו. מה שוינס קרטר היה צריך לעשות זה לסטור לו.

שמתי לב שהצעיר הזה מתחיל לאבד שערות. אני מתפלל שעם כל תסרוקת המסרק שלו יהיה מלא שערות, כאילו סרקת כיבשה בקיבוץ של עגל.
*

*
4. מאנו ג'ינובלי. היכן להתחיל?  מוטב שלא אתחיל.

5. עוד לא ראיתי משחק אחד בסן אנטוניו שהשיפוט לא היה בו ביתי באופן מיוחד, ומוגזם, יותר מאשר בכל בית אחר. זוכרים את הסל של של זאק רנדולף שעשה 75-80 ? אולדרידג'  ניתלה עליו ממש. רק בגלל שרנדולף כזה גדול וחזק הסל ניכנס, אבל היה פאול ברור שלא נישרק שהיה צריך לעשות 76-80, אבל זה מסוכן מדי לספארס, והזיברה בלעה את משרוקיתה. זה היה המשחק. ממש כאן. מכאן  כל הפך להיות ספארס. עוד משחק שהשיפוט הביתי הרס מומנטום שלם. מאותו רגע והלאה זאק רנדולף הפסיק לשחק. כל ההקרבה והמלחמה של הגריזליס שהורידו הפרש של 22 ל-5, והיה צריך להיות 4, נהרס עם בליעת משרוקית אחת. אולי אתם לא מאמינים מה דבר כזה יכול לעשות ל-PSYCHIC של קבוצה שלמה, אבל זה יכול להרוס ריצה שלמה, וראיתי מספיק משחקים כששריקה מגעילה או חוסר שריקה מגעילה הרסו מומנטום שלם של קבוצה העושה הכל לחזור מדפיציט גדול למצב קרוב לשוויון. זה פשוט מחסל לך את כל הרצון והאנרגיה. זה מה שבדיוק קרה לגריזליס. זאק רנדולף הוא הטיפוס שייפגע יותר מכל אחד אחר מדבר כזה. מאותה שנייה הוא נעלם מהמשחק.

(וואללה שטוני פרקר, קאווי לינארד, ודני גרין הם היחידים בין השחקנים העיקריים של הספארס שלא גורמים לאספרין כאב ראש. אפילו אולדרידג' כבר נידבק!).

קאווי? אני אוהב את השחקן הזה. בא לשחק וזהו. לא עושה פרצופים, לא מתווכח, לא לועג, לא משפיל. משפיל אותך רק בפיידאוויי שמזכיר לי יותר ויותר את עבודת הרגליים של מייקל ג'ורדן.

3. למה אני אוהב את קיירי אירוינג?

האמת? אין לי מושג למה. אני פשוט אוהב אותו כשחקן. הוא לא חכם במיוחד; הוא לא שומר טוב במיוחד, ואין לו חדירה ארסית במיוחד. אבל הס"ה שלו הוא על הכיפאק, והוא אף פעם לא פוצה ומצפצף. יש לי גם רושם שכמו מריו צ'אלמרס במיאמי היט, הוא לא שם במיוחד על לברון ג'יימס. הוא עושה את שלו ולא שם קצוץ על המלך (ולברון יודע זאת טוב-טוב אז הוא לא מתעסק עם קיירי).

4. מתי צ'ארלס בארקלי ילמד לשלוט בפיו?

כשאייזיה תומאס נראה בהקרנת המשחק נגד שיקגו בוכה כשנשאל על מות אחותו, צ'ארלס בארקלי אמר שלראות את אייזיה בוכה בפני הטיווי הוא מראה ש-"מביך" אותו. בתחילה אימרת הכנף שלו עברה ללא תגובות מיוחדות כי היה יותר מדי כדורסל לדסקס, אבל היום החלו אנשים לדבר ולהתדיין על מה שאמר האציל, שלפעמיו מדבריו לא משודרת כל אצילות:

*

*

אייזיה קלע 33 נק' ב-38 דקות אבל לא היה קולני כרגיל אחרי המשחק הלילה הוא טס לטוקומה, וושינגטון, להיות עם משפחתו. בראד סטיבנס, מאמן הקבוצה, אמר שמשתדלים לארגן – אם זה יסתדר מבחינת לוח הזמנים – שכל הקבוצה תטוס לטקומה לאזכרה לזכרה של אחותו של אייזיה, שיינה, שנהרגה בתאונת דרכים. מסתבר שאברי בראדלי, שאף הוא בן טקומה, מכיר את שיינה עוד מבית ספר עממי.

הבעייה של הטיסה לטקומה היא שזו כמובן טיסה לכל רוחבה של ארה"ב, טיסה של 6 שעות נטו לפחות עם שלוש שעות הבדל (זמן פסיפי), ואז חזרה לשיקגו, למשחק השלישי שייערך ב-21 לאפריל. זוהי סחיטה פיזית ורגשית שתהיה ללא ספק קריטית מדי, וקשה לי להאמין שהמחווה שבני הקבוצה הציעו ייצא לפועל.

5. שימו לב: היכולת (או האומנות) לחסום יורדת עם השנים!

החסימה היא אומנות כדורסל שנישכחה. לברון ג'יימס הוא היחיד המזכיר שעדיין חסימות שוות משהו ב-NBA. הערב החסימה שלו על מיילס טרנר בדקה האחרונה של המשחק מנעה אי נעימות גדולה. אם אתם זוכרים את החסימה ההסטורית שלו נגד אנדרה איגודלה מגולדן סטייט בעונה שעברה יודע על מה אני מדבר. מי שלא זוכר, הנה היא מזוויות שונות:

החסימה נגד אנדרה איגודלה:
*

*

והנה החסימה הערב נגד מיילס טרנר:

*

*
בליגה אין ותר שחקנים גבוהים טובים כמו בעבר. אין ווילט צ'מברליין, אין ביל ראסל, אין קרים עבדול ג'אבר, אין אולג'ואן, אין שקיל. הסנטרים הדומיננטיים הולכים ונעלמים, ואיתם שחקנים גבוהים בפאור פורוורד, ובכל עמדה אחרת. פעם אפילו ג'ייסון קיד ודוויין ווייד היו חוסמים. החסימה הולכת ונעלמת. אני זוכר זמנים שהחסימה היתה הדבר המטרף ביותר במשחק. מלהיבה יותר מחמישה דאנקים. המדיסון סקוור גארדן כולו היה נעמד על רגליו וצורח בהתלהבות כשפטריק יואינג או דייב דבושר היו חוסמים זריקה, ואז תוקעים מבט "בחסום" כאילו היה טיפוס נחות ומפגר. מישהו חסם אותך? הוא שדד ממך את הגבריות. יותר לא יעמוד לך לעולם. חבל שזו יכולת ההולכת ונעלמת כי כל במשחק הפך למשחק של ילדות העומדות מאחורי הקשת וזורקות ביצים לסל.

אני גאה ושמח שחייתי בימים שהכדורסל היה משחק לגברים, משוחק ע"י גברים, והנצחון היה סמל לגבריות ולא למוקיונים בקירקס הזורקים שלשות מחצי המגרש.

מתוך 10 הקבוצות שחסמו יותר "חסימות למשחק" מכל האחרות, רק אחת חייתה במאה הזאת כפי שמראה הטבלה למטה.

המשחק הולך ומאבד את היכולת המלהיבה ביותר שלו. אני מציע שתשמרו כמה הקרנות להראות לנכדים שלכם כי אולי כשהם ידלו, תהיינה איזה 5 חסימות למשחק, לכל הקבוצה!

*

כמה מהחסימות המיוחדות של העבר:

*

*

6. בפעם המאה: בכדורסל של היום ההגנה מפסידה להתקפה

אני לא מכריח אף אחד לקרוא את הקטע הזה. מצידי לכו לקרוא את 'ישראל היום'. אני מסתכל עתה על הפייסרס בקאבס ואותו סיפור: כל המשחק מבוסס על התקפה. אין היום מגינים.

מי המועמדים ל-MVP? ווסטברוק, הארדן, קאווי לינארד, ולברון.

אפילו קאווי ולברון תורמים הרבה יותר בהתקפה מאשר בהגנה. כבר שנים על גבי שנים שלא היה שחקן מועמד ל-MVP שהמיוחדות שלו היא הגנה. לא היה "BIG MAN" אמיתי בין מועמדי ה-MVP מאז שקיל אוניל. אנטוי דייויס הוא 'ביג מן' שמיוחדותו היא התקפית, לא הגנתית.

הייתי אומר שהביג-מן היחיד בליגה שיש להזכיר את שמו בין עשרת המועמדים הראשונים הוא דריימונד גרין, והוא כלל לא "BIG".

ניילון קלקולוס בחן את ה-RPM (ה- REAL PLUS/MINUS ) של השחקנים לראות כמה מהם הם הביג-מן בליגה. להזכירכם, ה-RPM הוא נסיום לחשב את הפלוס/מינוס של כל שחקן לא רק בחישוב הנקודות בעד ונגד כשהוא משחק, אלא לוקח בחשבון גם את השחקנים שהוא שיחק איתם (שימו את הייט-אשבורי או שייקה בקבוצה אחת עם דוראנן, סטפן קרי, לברון, וראסל ווסטברוק, ואני מבטיח לכם שיש להם סכוי לסיים עם "פלוס-מינוס" לא רעים בכלל למרות שהם לא מסוגלים להבדיל בין כדור-סל לכדור-עף), ונגדם. ז"א RPM לוקח בחשבון בנוסף לפלוס/מינוס של השחקן, את ההשפעה של השחקנים המשחקים איתו ונגדו).

Jeremias Engelmann, הראשון שחישב RPM, הרכיב עבור ESPN טבלה הכוללת RPM הגנתי ו-RPM התקפי.

הנה התוצאה:

בגדול, הטבלה מנסה להראות אם התרומה של שני השחקנים עם ה-RPM ההגנתי הטוב מכולם (גרין וגובר) היא שווה, גדולה יותר, או קטנה יותר מהשחקנים המובילים ב-RPM ההתקפי (ראסל, הארדן, סטפן קרי). במילים אחרות, מה משפיע יותר על הנצחון ש הקבוצה, ה-RPM ההגנתי של גרין או גובר, או ה-RPM ההתקפי של קרי, ווסטברוק, או הארדן?

שוב, ושוב, ושוב –  ווסטברוק משחק בקבוצה חלשה אז כמובן שה-RPM ההתקפי שלו IS COMPOUNDED ואין דרך לנטרלו, אלא בהערכות שמנסים לעדן ולדייק בהן כמה שיכולים.

עד עתה ישנם יותר מובילי RPM התקפי  מאשר מובילי RPM הגנתי בהשפעתם על נצחונות כפי שאתם רואים מהריכוז הגדול יותר בצד הימני למטה מהצד השמאלי למעלה.

7. הצגה מוקדמת של הרוקי'ס של 2018 של-SWIMSUIT MAGAZINE של  SI

טוב, אשך, אין ברירה. נחכה עד שהן תגדלנה!

(הערה: בגלל גילן הרך – כולן מתחת לגיל 21 – התמונות צנועות).

שמה של הנערה החמודה בתמונה השנייה הוא שושנה (SHOSHANA)